קחו בחשבון את התרחיש הבא. ישנם 30 קשישים בבית אבות, כולם בגילאי 70,80, חלקם אפילו מעל 90. האחיות עובדות במשמרות על מנת לטפל בהם. במהלך משמרת הערב, כל 30 הקשישים מטופלים על ידי אחות אחת (בואו נקרא לה נעמה); יחדיו עם 2-3 עוזרות וכמה מטפלים מוסמכים.

נעמה צריכה לעשות סבבים; לתת להם את הארוחות; לסייע להם להחליף בגדים; להשכיבם במיטה, לתת להם חטיפים לאכול; לרוקן את פחי האשפה בחדרים וגליון של משימות בעזרת כוח אדם מועט.

במהלך העבודה, מפריעים לה ללא הרף עם בעיה אחר בעיה. אחד מהקשישים צועק בקולי קולות שהוא רוצה הביתה. עוד אחד נשכב על הרצפה ומסרב לקום. האחות היא צבא של איש אחד, פשוטו כמשמעו, והמצבים המלחיצים עד כדי גיחוך הם רק עוד יום עבודה טיפוסי.

כוח אדם בחסר ומחסור במטפלים מוסמכים בבתי האבות

אלו הן החוויות של אחיות בארה“ב וישראל. כוח אדם בחסר בבתי האבות הביאו את המקצוע ללחץ אנושי קיצוני ולא שפוי.

כיצד קומץ אנשים (לכל היותר שתי אחיות ו 4 מטפלים) אמורים להתמודד עם כל זה? נוסף על שיחות, אכפתיות ואהבת הקשישים – ואז למלא את כל הדוחות מבלי להישאר שעות נוספות?!

התשובה הקצרה היא – בלתי אפשרי!

משהו בטח ישתבש כאשר האחות צריכה לטפל בכל כך הרבה חובות. לפי הסטטיסטיקות האחרונות, הדברים בהחלט משתבשים בסקטור הטיפול בקשישים במדינה.

אבל איך נאשים את האחיות ואת בתי האבות, כאשר ישנו רק אדם אחד המופקד על עשרות בעיות שונות בדקה?

או לחלופין, האם אנו מאשימים את המשפחות של הדיירים אשר שמו את יקיריהם תחת טיפול של זרים?

אין אף אדם ספציפי שאותו ניתן להאשים במחסור במטפלים מוסמכים:

כולם סובלים. זה לא שפוי לצפות שאיש אחד ינהל ויטפל בצרכים של כל כך הרבה קשישים בו זמני.

טעויות בחלוקת התרופות או הארוחות; חוסר תשומת לב לתסמינים קטנים של כאב אצל המטופל אשר יכולים להיות אינדיקציה לבעיה גדולה יותר; או פשוט חוסר יכולת להעניק להם את הזמן הדרוש – כל אלו יכולים לתרום באופן פעיל לירידה באיכות החיים שהקשישים חווים בבית האבות.

קשישים, במיוחד אלו הסובלים מטראומות ובעיות כמו דמנציה, נשלחים לבתי האבות מכיוון שמשפחותיהם אינן מסוגלות להעניק להם את הטיפול הדרוש.

אנשים אלו נמצאים הרחק מיקיריהם. תקועים במקום עם עוד 50 קשישים אחרים וסובלים מבדידות בצורה נואשת. האחיות הן קרן האור בחייהם. אחות טובה לא רק נותנת להם אוכל ומנקה אחריהם; היא גם מנחמת אותם, מרגיעה אותם וגורמת להם להרגיש אהובים.

פעולות יומיומיות קטנות כמו הברשת השיער, אחיזת הידיים, עושות את ההבדל בין קשיש המרגיש אהבה לבין קשיש המרגיש הזנחה.