אופטימיות מאפשרת לנו לנהל את שגרת היום ללא דאגות כמו מה יקרה אם פתאום נגיע למצב של אבדן כשירות ולא נוכל לנהל את עניינינו? מה יקרה במקרה שחס וחלילה ניפגע ונמות? יחד עם זאת, בגיל מסויים צריך לחשוב על העתיד, ועל אירועים שהאופטימיות “חוסכת” מאיתנו את הצורך להתמודד עמם. מצב שבו אנו נגיע חלילה לאבדן כשירות – עקב מצב רפואי לרבות מצב של פטירה.
במאמר זה אני אסקור את הכלים המשפטיים שמאפשרים לשלוט, או לתת את השליטה לאדם שאתם מאמינים בו וסומכים עליו, בדרך כלל בן משפחה – כדי שיטפל בענייניכם הכספיים, האישיים והבריאותיים. הכלים האלה מאפשרים לתת לאותו אדם הנחיות, ומספקים גם מנגנוני בקרה וביקורת, בני משפחה נוספים או המדינה באמצעות פרקליטיה. לכלים שאני מתכוון אליהם יש שמות שלא כל כך מסבירים מה הם נותנים, למי הם מתאימים ובאילו מצבים.
מה הבסיס לכלים המשפטיים במקרה של אבדן כשירות ופטירה, מדוע שתסמכו עליהם?
ובכן, בבסיס הכלים האלה ישנם שני “רעיונות”[1] – כסף ומדינה. הרעיונות האלה שוכנים בזיכרון הקולקטיבי שלנו כעם או תושבים – כולנו מאמינים שהמדינה והכסף ימשיכו להתקיים גם אחרי מותנו. כלומר הכסף שלנו ימשיך להתקיים ועלול להילקח על ידי מי שאנחנו לא רוצים שיקבל את הכסף שלנו, והמדינה שתפקידה לספק לנו הגנה צריכה למנוע את זה.
המדינה עושה את זה במובן מסויים, באמצעות החוק – אבל החוק לא יכול לתת מענה לכל אדם ולכל משפחה. על כן, החוק מעמיד לאדם כלים שמאפשרים לו לקבוע ולתת הנחיות לפי העדפותיות ורצונו. במידה והאדם יעשה שימוש בכלים האלה – המדינה (שתמשיך להתקיים אחריו) תדאג להגן על רצונו.
כיצד היא תעשה זאת? במשרד המשפטים ישנו אגף האפוטרופוס הכללי שבו עובדים פרקליטים (עורכי דין) עובדי מדינה שזהו תפקידם וחלים עליהם כללי אתיקה מחמירים. מהיכרותי האישית עם חלק מהם – הם עושים עבודתם בתחושת שליחות אדירה.
כמובן שלא תמיד יש צורך בהתערבותם – אבל האפשרות להתערבות קיימת תמיד, וטוב שכך. הצורך באחד מהכלים שאכתוב עליהם עולה בקרות אחד האירועים לפי תרשים הזרימה (מתחיל משמאל לימין):
עכשיו שאנחנו מבינים את הבסיס לכלים המשפטיים לאבדן כשירות ופטירה – נתחיל.
כלי ראשון לאבדן כשירות- ייפוי כח מתמשך–
זה הוא כלי משפטי חדש יחסית שמאפשר לאדם כשיר למנות מישהו שהוא סומך עליו ומאמין בו, בכדי שיטפל בענייניו במקרה של אבדן כשירות. האדם הראשון נקרא הממנה, והאדם השני נקרא “מיופה הכח”. מיופה הכח צריך להסכים לשמש מיופה כח, והוא למעשה לוקח על עצמו אחריות גדולה לפעול ביושר ובנאמנות בכל פעולותיו כמיופה כח.
ייפוי כוח מתמשך ניתן ב- 3 תחומים – עניינים כספיים, עניינים אישיים ועניינים בריאותיים.
לאחר חתימת ייפוי הכח המתמשך, הוא מוגש למשרדי האפוטרופוס הכללי ולמעשה יושב שם במצב “רדום”. כלומר, מיופה הכח לא יכול לעשות בו שום שימוש. מה ש”מפעיל” את ייפוי הכח המתמשך הוא אירוע, שכותבים אותו בייפוי הכח המתמשך. האירוע הזה הוא המצב שבו יוחלט שהממנה לא יכול עוד לטפל בענייניו. ברירת המחדל היא שחוות דעת רפואית קובעת שאדם לא יכול לטפל עוד בענייניו, אך, זוהי ברירת מחדל שלא מתאימה לכל אחד.
לדוגמה-
פעמים רבות הצוות הרפואי מהסס לקבל החלטה – לפעמים כי הדיאגנוזה לא חד-משמעית, לפעמים בשל פרשנות אחרת של המצב שנובעת מחוסר היכרות עם הממנה, ולפעמים עקב התגוננות יתר וחשש מתביעה. לעניות דעתי מכריו של הממנה ומי שהוא סומך עליהם – הם האנשים המתאימים לקבוע אם הממנה “כשיר” לטפל בענייניו או לא. לכן אני מציע שה”אירוע” ש”יפעיל” את ייפוי הכח המתמשך ה”רדום” יהיה התרשמות של האנשים שמכירים אותו. של מיופה הכח, ושל בן משפחה או מכר קרוב אחד נוסף. אלה יתנו תצהיר בפני עורך דין (תהליך קצר וזול) שהממנה אינו “כשיר” עוד לטפל בענייניו והתצהירים יוגשו לאפוטרופוס הכללי ש”מפעיל” את ייפוי הכח. ייפוי כוח מתמשך?
ייפוי כוח מתמשך- לאילו גופים ניתן להציג אותו?
לאחר “הפעלת” ייפוי הכח, ניתן להציג אותו בפני גופים כמו בנקים, גורמים מסחריים, צוות רפואי וכיו”ב – ולפעול “בנעליים של הממנה”. על פניו, אפשר לומר שזה נותן יותר מדי כח למיופה הכח או לאדם הנוסף שיוכלו במקרה קיצוני “להפעיל” את ייפוי הכח המתמשך בזמן שהממנה כשיר לחלוטין, ואולי בלי ידיעתו. הסיכון הזה מתמתן עקב מספר דברים:
(1) חתימה על תצהיר נעשית אחרי שאדם מוזהר לומר אמת, שאם לא הוא צפוי לעונשים הקבועים בחוק. הכוונה היא לעונש על מתן עדות שקר – עד 7 שנות מאסר.
(2) מיופה הכח צריך לחתום על כתב ויתור סודיות במסגרתו, בשלב בחינת ייפוי הכח, פרקליטי האפוטרופוס הכללי מקבלים מידע על מיופה הכח, בדגש על האם יש לו הרשעות בעבירות פליליות. זאת על-מנת לוודא שאין סיכון בעצם המינוי.
(3) ייפוי כח מתמשך לא נותן כח מלא כפי שיפורט בפסקה הבאה.
מה לא ניתן לעשות באמצעות הכלי לאבדן כשירות- ייפוי כח מתמשך?
לא ניתן למכור דירה של הממנה באמצעות ייפוי כח מתמשך (יש צורך בפנייה לבית המשפט). לא ניתן לתת מתנות או תרומות, אלא אם הממנה נותן הנחיות במסגרת ייפוי הכח המתמשך שמאפשרות זאת, וגם זאת עד לסכום מוגבל. בעניינים רפואיים – לא ניתן לקבל החלטות בעניינים של אי הארכת חיים, עניינים שכן ניתן להסדר באמצעות הכלי הלפני-אחרון במאמר.
כמובן שמיופה הכח אחראי וחייב לפעול בנאמנות בתפקידו – אסור לו לעשות פעולות בניגוד עניינים (להעביר לעצמו כסף, להעביר למכרים, להתקשר בעסקאות שהמטרה שלהם להטיב עם עצמו או מכריו, וכו’).
בנוסף ניתן לפקח על מיופה הכח היא באמצעות “מיודעים” – אנשים, בני משפחה למשל, שברגע שייפוי הכח יופעל תהיה חובה ליידע אותם. בנוסף, ניתן לקבוע שבני משפחה למשל יהיו זכאים לדרוש ולקבל דין וחשבון על הפעילות. גורם פיקוח נוסף שניתן לקבוע (רשות) היא המדינה באמצעות פרקליטה.
כלי שני לאבדן כשירות- מסמך הנחיות מקדימות–
כפי שניתן להבין עד כה – ייפוי כח מתמשך הוא כלי “חזק” מאוד, שנותן הרבה מאוד שליטה למיופה הכח.
על כן, נוצר כלי אחר שמציע חלופה פחות “חזקה” לייפוי הכח המתמשך. הכלי הזה נקרא מסמך הנחיות מקדימות. המסמך הזה מאפשר לתת את אותן הנחיות וסמכויות שייפוי כח מתמשך נותן, בהבדל אחד – “הפעלת” המסמך נעשית באמצעות החלטה של בית משפט שקובע שהאדם נמצא במצב של אבדן כשירות וצריך אפוטרופוס.
במקרה כזה, בית המשפט מתחשב בהנחיות שנכתבו במסמך ההנחיות – זהות האפוטרופוס וההוראות שניתנות לו. הכלי הזה מתאים במיוחד לאנשים עריריים, שמצד אחד רוצים שליטה במה שיקרה ברגע שלא יהיו כשירים, ומצד שני לא מוכנים לוותר על השליטה בענייניהם מתוך חשש אמיתי שגורמים אינטרסנטיים ינסו לנצל אותם. מסמך ההנחיות המקדימות נבחן ע”י ביהמ”ש שמחוייב להתחשב באמור שם, אך גם מוסמך לסטות מהדברים במידת הצורך, בהתאם לנסיבות.
כלי שלישי לאבדן כשירות- ייפוי כח רפואי לפי חוק זכויות החולה וחוק החולה הנוטה למות, או מסמך הנחיות–
מדובר בייפוי כח שניתן על-מנת שמיופה הכח יקבל עבור הממנה, החלטות בעניינים רפואיים כאשר הממנה מגיע למצב של אבדן כשירות. באמצעות ייפוי כח נוסף, מיוחד, אפשר לקבוע שאותו אדם יוכל לקבל החלטות גם בעניינים שקשורים לאי הארכת חיים.
גם כאן, במקום ייפוי כח יש חלופה בדמות מסמך הנחיות, שבמסגרתו מביע האדם את רצונו לאילו טיפולים יבוצעו בו, או לא יבוצעו בו – והצוות הרפואי יפעל לפי ההנחיות האלה.
כלי משפטי למקרה של פטירה- צוואה–
בניגוד לכל הכלים שהוצגו קודם – צוואה היא כלי שמאפשר להסדיר עניינים, בעיקר רכושיים, אחרי המוות.
מי שלא עורך צוואה, למעשה מותר את ענייניו שיתנהלו לפי חוק הירושה, שקובע ברירת מחדל לחלוקת רכוש מוכרת שבו הרכוש מתחלק חצי לבן הזוג הנשאר, והחצי השנה מתחלק שווה בשווה בין הילדים. ההסדר הזה מתאים לחלק, ומאוד לא מתאים לאחרים.
אבל גם אם “ברירת המחדל” של החוק נשמעת מתאימה מבחינת מערכת היחסים (למשל, הורים שנמצאים ביחסים תקינים עם שלשת ילדיהם). ישנם מקרים שאולי כדאי לסטות מאותה “ברירת מחדל”. לדוגמא – אם אחד משלשת הילדים חייב כספים רבים, ומתנהלים נגדו הליכי הוצאה לפועל או פשיטת רגל.
מה קורה במקרה של פטירה?
במקרה של פטירה, אותו ילד הופך ליורש, וכספי הירושה הופכים לנכס שהנושים יכולים לגלות, לתפוס ולקחת. אם הדבר הזה ידוע מראש – ההורה יכול לערוך צוואה ובמסגרתה לקבוע מנגנונים שונים במטרה למנוע מצב כזה. חשוב להדגיש שמדובר בכסף של ההורה, וזכותו המלאה לעשות בו מה שהוא רוצה. לכן, אותו הורה רשאי לקבוע שהילד לא יירש דבר, ושה- 1/3 העודף יתחלק בין יתר האחרים כדי שידאגו לאח שלא יורש דבר. זהו כמובן מנגנון שמבוסס על אמון בין ההורים לשני הילדים האחרים – מבחינה משפחתית זה יכול להיות מנגנון חזק ביותר, אבל מבחינה משפטית זהו מנגנון חלש כי כל אחד מהילדים יכול להחליט לשמור את החלק עבור עצמו, ולא לתת דבר לאח שלא ירש דבר. מה יקרה במקרה דומה לזה שתיארתי – רק שהפעם הילד עם החובות הוא גם הילד היחיד?
מנגונונים שאפשר להפעיל במסגרת צוואה-
ישנם מספר מנגנונים שניתן להפעיל במסגרת צוואה – אחד מהם נקרא הקדש פרטי, מנגנון שדומה לנאמנות. הרעיון הוא ליצור גוף שנקרא הקדש, שאפשר להגדיר אותו כסוג של עמותה פרטית שיש לה תקנון שקובע שההקדש צריך לדאוג לילד. את ההקדש הזה ינהלו אנשים שמוריש סומך עליהם ועל אותם אנשים מפקחת המדינה.
מקרים אחרים בהם חשוב לערוך צוואה היא אם הילדים אינם כשירים ואינם יכולים לנהל את ענייניהם.
אם בברירת המחדל הם יורשים ואין להם אפוטרופוס מתאים, המדינה נכנסת לנעליהם ומנהלת את הכסף שירשו. על העלויות והקשיים שהדבר עלול יצור.
לסיכום–
על אף הקושי הנפשי לחשוב על סיטואציות מורכבות – חשוב להיערך מראש למצב של חלילה אבדן כשירות או מוות, וזאת כדי לדאוג לעצמינו ולתלויים בנו.
להתייעצות ניתן ליצור קשר בפרטי ההתקשרות או לנייד- 0546309657.